יקרים, טוב, אתמול הגעתי להארה... טוב, לא באמת. טוב, בעצם משהו מזה. זה התחיל לפני כחודש נדמה לי. ישבתי במעגל המתנות של פרדס חנה. אתם יודעים אותו מיזם יפה שבו כל אחד אומר איזה דברים הוא צריך ואיזה דברים הוא יכול לתת. לא אחד כנגד השני, אלא מתוך אמונה שיש שפע ומענה לצרכים האמיתיים של כולנו. אז היה שם את שימי. והוא ביקש מתנדבים שמוכנים לעבור איתו סדנא שהוא מפתח שקשור בלהשתיק את המחשבות. כאשת מחשבות לתפארת, עם חוסר יכולת להפסיק את המחשבות, התנדבתי. לפני כשלושה שבועות היה לנו סשן ראשון, בו שימי אכן נתן לי ארגז כלים מלא. החל מדרכים יותר עדינות להשתיק מחשבות רכות וחביבות, וכלה בכלים כבדים יותר להתמודדות עם מחשבות טורדניות ועקשניות במיוחד. כמובן, כמו בכל שימוש בכלים, זה דורש תרגול, ועוד יש לי דרך ארוכה לעשות עד למצב בו בכל רגע שאבחר להיות נטולת מחשבות, זה אכן יעבוד. אך עצם זה שיש בידי ארגז כלים ולא כלי אחד בודד (כפי שעד עכשיו פגשתי בכל מיני שיטות), נותן לי אופטימיות שיום אחד אצליח לשלוט במחשבות הרבות שלי... אתמול היה לנו סשן נוסף. כחלק מהתרגול, שימי שלח אותי להתחבק עם עץ, ולהרגיש את כל התחושות, לראות איזה מחשבות עולות, ולתרגל איתם את ארגז הכלים שלי. ושם פתאום הייתה לי תובנה על החיים שלי. נגעתי בעץ בקצות האצבעות. ניסיתי להרגיש את כל מה שמיליארדי קצות העצבים שלי קולטים. כולל: קצות האצבעות שלי שנעות על קליפת העץ, קצות העצבים של רגליי שנוגעות בנעליי, כל עצבי החישה האחרים, העצבים באוזניי, בעיניי, באפי ובלשוני. יש לי מיליוני עצבים, והם מעבירים טונות של אינפורמציה למוח שלי. אני מודעת רק לשבריר פצפון, כמעט זניח מאותם הסיגנאלים. המוח שלי זונח את רוב המידע כלא רלוונטי, ורק חלק קטן מגיע למודעות שלי. חיים שלמים לא יספיקו לי כדי לפענח ולהיות מודעת לכל מה שקורה לי ובי בשנייה אחת בודדה! כן, גם מחשב העל שלי, המוח האנליטי המוכשר שלי, יזדקק לחיים שלמים כדי לעבד את המידע שמגיע מכל העצבים שלי ברגע נתון. והרי אני לא חיה רק שניה אחת, אני חיה הרבה מאוד שניות. וכיצד אוכל להיות יותר מודעת למה שקורה לי בכל רגע ורגע? ואז פתאום הבנתי: אני רצה ומנהלת את חיי בקצב מסחרר. ממפגש, לסדנא, לפסטיבל, מבן זוג לילדים, למשפחה ולחברים הרבים, מעוד חוויה לעוד חוויה לעוד חוויה ועוד. והרי אני בעצם קולטת רק שבריר ממה שקורה לי. אז מה זה שווה לחוות מלא חוויות אם אני לא מודעת למה שקורה לי בהן. מה גם שלעיתים אני מכניסה עת עצמי למתח וללחץ, כדי להספיק את כל אותם הדברים שאני רוצה להספיק. ובשביל מה? בשביל לעבור ליד אותן החוויות, ולסמן וי? הדרך היחידה בה אני יכולה לקלוט יותר ממה שקורה לי, זה להאט מאוד את הקצב, לנשום עמוק, לעבור באופן תדיר על כל המידע שמגיע מהחושים שלי, ולתת להם יותר מקום. נכון, יהיו רגעים בהם צריך לתת גז (במיוחד בהי-טק), אבל אני רוצה כמה שיותר להאט את הקצב מעבר לזה... משעמם? מה פתאום! כל רגע נתון טומן בחובו כל כך הרבה דברים בכל הערוצים שלי. הינה ברגע זה ממש... העצבים באוזניי קולטים: אופנוע עובר ברחוב, כלב נובח, מטוס טס באוויר, פוןפון נוחר, הלב שלי פועם, מקשי המקלדת עושים תיק-תיק, מאוורר המחשב מסתובב. סימפוניה שלמה. העצבים בעיניי קולטים: כתמים של צבעים עלזים ממלאים את חלל החדר. ענן לבן ושמיים כחולים. הגוף של פוןפון עולה ויורד בקצב הנשימה שלו, כך גם גופי, אצבעות ידיי נעות על פני המקלדת. איזה חגיגה של צבעים, איזה מחול מדהים! העצבים על פני העור שלי קולטים: את המגע של המקלדת, את הגב שלי שנשען בכרית, את כפות רגליי על המזרון, את הסוודר הרך על פני עורי, את הגומי של המכנס, שערה קטנה מדגדגת אותי, רוח פרצים מלטפת את פניי. איזו חוויה חושנית! העצבים בפי עדיין מלאים בטעמים של ארוחת הצהריים: חסה, טונה, לחם, מיץ אננס. יאממממממי, איזו חגיגה של טעמים! כמה דברים קורים ברגע זה ממש. ויכולתי להתעלם מכולם, ולהיות מרוכזת אך ורק במילים ובמחשבות שלי. נושמת עמוק, וחשה כל כך הרבה דברים. ומכל זה, אני בהחלט יכולה ללמוד ולהתפתח רבות. אינני זקוקה לעוד סדנאות. החיים מספיק עשירים גם ככה. נכון, פה ושם היו לי רגעים של נוכחות יותר גדולה בחיים שלי ולא במחשבות. אבל אני רוצה שהרבה יותר מחיי יהיו כאלה: מודעים לכל דבר קטן שקורה לי, ללא הרבה מחשבות על אתמול או על מחר. זה נקרא לחיות את הרגע, נכון? עד עכשיו לא ממש הבנתי את זה, ובעיקר לא ממש הבנתי מדוע זה משהו שיכול להיות לי טוב בחיים שלי. המשכתי ללטף לאט את העץ, והזמן עמד מלכת. זה היה מרתק ומסעיר, חדש ומלהיב. פעם הראשונה שאני עושה אהבה עם עץ, ועם החיים... כן, הגיע הזמן להאט את הקצב של החיים שלי. לאן בדיוק אני רצה? באמת שאין משהו מעבר לרגע הזה, למלאות של הרגע הזה, עם כל שלל הדברים שקורים עכשיו. וכמובן שאם אני מרחיבה את התודעה שלי לקלוט גם: את כל מה שקורה על פני כדור הארץ, את כל מה שקורה ברמה של החוש השישי, את אלוהים ועוד. אז בכלל אין לאן ללכת מהרגע הזה, בו הכל קורה בבת אחת. הנצח קורה עכשיו. האינסוף הוא עכשיו. ויום אחד גם אבין, מדוע אומרים שהכל קורה עכשיו, ובו זמנית בעצם שום דבר לא קורה עכשיו. זה כנראה ימתין להארה הבאה... ג'וי, איז אין דה פרזנט
- זואי